קודם קריאת הפרגמנט “ריצה יחפה – דימוי – מוזיקה (נגינת מברשות בתופים)”, על מנת להיכנס לעניין, ממליץ להאזין ולצפות (יותר מפעם אחת) בקטע המוזיקלי המצורף. תודה, שי
רץ בשעת צהריים על כביש. האספלט חם. מקומות בהם האספלט רותח. בוחן את העור בכפות הרגליים; עד כמה יסבול. זז לשוליים. האם הקו הצהוב פחות חם? רץ עליו. יורד לשוליים. השוליים – אבן מחצבה טרייה, שבורה זה מקרוב, פאותיה חדות, דוקרות את הכפות. חוזר לאספלט. מחפש את כתמי הצל שמטילים העצים. מוצא אותם רק בכמה מקומות. הריצה הופכת לריצה מכתם לכתם. מצפה להם, מסתפק, שמח לקראתם. מוצא פס צל דקיק שמטיל מעקה המתכת. עולה עליו.
רץ בכרמל על שבילי מטיילים. רץ על שבילים שהבקר שבמרעה דרך. אדמה אדמדמה, רגבים, משטחי סלע, עשב יבש, קוצי כרבולת ועוד מיני צמחים שאת שמותיהם כבר איני מתאמץ לדעת. הקוצים וכפות רגלי מודעים ותיקים, קשורי ילדות, והם – הקוצים – בעבורי פשוט הם. אה, זה. ההוא. פה ושם טרשים, פה ושם גיר רך, פה ושם צריך להתכופף מפני ענף או להימנע מלהיכשל בתיל חלוד.
הגוף מתחיל סגור. הסגירות מתבטאת בחוסר חשק, בתנועה מסורבלת, קשיחה, בהיעדר קפיציות ברגליים שאז כפות הרגליים מכות במשטח, חובטות בו. הסגירות מתבטאת בהיעדר קפיציות בידיים, בבית חזה נוקשה, בזרועות שלא מעבירות תנועה אל בית החזה, לא מטלטלות אותו, ולכן לא מעודדות את הרגליים. הסגירות מתבטאת בראש שעוד לא מצא את מקומו והתייצב.
הריצה על האספלט מאפשרת תנועה קצובה. אורך הצעדים פחות או יותר קבוע, הקצב והמקצב מתקבעים ויוצרים חזרה מונוטונית, השינויים בדרך מתונים, נצפים מראש, אינם מפתיעים.
לא כך בריצת השבילים. כאן כף הרגל מאלתרת, מתארגנת מהר, כל צעד הוא אחר. כל הגשה של כף רגל מתהווה לעצמה. הנוכחית אחרת מקודמתה וזו שתבוא תהיה כנראה אף היא שונה. פני השטח אינם צפויים, משתנים בפתאומיות וכך גם התנועה. קטעים בהם הקצב קבוע אך המקצב משתנה וקטעים של תמרון בלתי פוסק היוצר היעדר של קצב ומקצב. אזי היעדר הסדר מתמסר לחופשיות רצונם של החיים.
אחרי איזה זמן, אולי דרך, הגוף נפתח. רץ על האספלט ולפתע נמצאת מודעות. התנועה זורמת מאליה. הריצה – רק פעולת התקדמות: כפות הרגליים רכות. הכריות קפיציות, נדחסות ומחזירות. המפרקים במעלה הגוף פתוחים כשערים להעביר תנועה בכיוונים משתנים, הסחוסים עולצים-רוקדים. שמחים להיטען ולהתרוקן, להתפשט על מקומם ולהתכווץ, לנוח ולזוז. הזרועות מבדרות את בית החזה, הריאות מתמלאות ומתרוקנות בחופשיות משלהן.
אחרי איזה זמן, אולי דרך, הגוף נפתח. רץ בשביל ולפתע נמצאת מודעות. כפות הרגליים רוקדות עם פני האדמה המשתנים. כפות הרגליים רוקדות על הפנים המשתנים הללו, רוקדות אותם, מעתיקות אל הגוף פנימה, ממירות את פני האדמה לזיכרון של איכות, הרכב, צירוף, אפשרות. וממירות את פני האדמה למיומנות הסתגלות לשינויים באיכות, הרכב, צירוף, אפשרות.
קפיציות, רכות, תזמון. כבר אינן חובטות במשטח. כפות הרגליים מלטפות אותו, עוברות עליו, בוחשות אותו, מחפשות בתוכו. העניין שלהן הוא להזיז הלאה – אל האגן – במאמץ המזערי האפשרי. קומה מעליהן האמות וכפות הידיים עוקבות, מעתיקות, מהדהדות אותו דבר עצמו אל האגן העליון. ומייצבות: עמוד שדרה, שכמות, כלוב הצלעות, גולגולת. ומשיבות את הייצוב הזה כלפי מטה, אל מה שנוגע באדמה.
רץ וכבר דרך ומודעות ואז מופיע הדימוי. ונעשית מוחשית איכות התנועה המתבקשת בכפות; תחתונות בוחשות במשטח, עליונות בוחשות באוויר: המוסיקה של נגינת התוף במברשות. ג’אז אני חושב. הדבר שהוא תנועה שעוברת בין ליטוף לדרבון, מרוך לחבטה, אטית או מהירה, קצובה או מתבדרת-משתלחת, שבה על מסלולה או בהפתעה מדלגת למקומות אחרים. אבל תמיד מחזיקה צליל שהוא עמום. עמימות עוטפת, עמימות מחזיקה ושומרת ומחזירה פנימה ומגלגלת. עמימות שהיא פתרון לפרץ בזבזני מכלה כוחות, נאבד.
עבור במברשות על עור הסנר. לטף את פניו, ערבב אותם, בחש. דלג אל מצילה, דלג בין מצילות. נער את הכובע הגבוה (Hi-Hat). התבונן בידי המתופף החיות את עצמן, התבונן בריכוז השקט הלא עושה עניין שבפניו, התבונן בגופו הזז החוצה מעט שבמעט אבל מחזיק בניין מסובך. שאל: מה לוכד הסנר (Snare) בין עורו לקפיציו, מהו אוצר? רטט עמום מלהתפזר?
רץ. מכבר הגוף נפתח. הגידים מיתרים, השרירים גם. העצמות נקודות הקשירה והמשען. עור דק אוצר צליל תוכי, קצוב או דלגני, שומר מלהתפזר. הכפות התחתונות מברשות בוחשות במשטח, הכפות העליונות סוחבות דרך האוויר.
תודות:
יניב וינר מראש תוף – מגזין תופים אונליין – ירד לסוף דעתי, הציע מספר קטעי נגינת תוף במברשות מהם בחרתי את הקטע המצורף למעלה: Charli Persip: The Art of Brushes