דרכו של נגן כלי הקשה *

דרג את הפוסט

* פרקשניסט בקיצור
סביבות 96′ הגיע אלי במקרה תוף דג’מבה. היום אני יודע לומר שהוא לא היה טוב מדי ובטח לא מתוח כמו שצריך אבל מכיוון שההשאלה היתה לזמן מוגבל השתדלתי לנצל את ההזדמנות ולהתאמן כל יום.

המשימה התבררה כקלה מפני שמהר מאוד התאהבתי בתוף החדש והייתי מבלה לפחות מחצית מזמן הנגינה היומי בלי מקלות. למרות שהיו לי אז כבר 10 שנות נגינה על סט תופים מאחורי, מעולם לא שלחתי ידי בכלי הקשה – הם היו פחות נפוצים מהיום והנגינה עליהם נראתה לי כל כך קסומה ומסובכת שהחלטתי שעדיין לא הגיע הזמן. “כשאהיה מספיק טוב על סט אוכל להתפרש הלאה” כך אמרתי בשיחה לצפריר ליכטנשטיין, מתופף נפלא, לפני הרבה שנים. הוא לא הסכים איתי והייתי צריך להקשיב לו.

פאסט פורוורד, הדג’מבה הוחזר בלית ברירה לבעליו המקוריים ורכשתי בונגוס. זו נראתה קניה בטוחה ולא מאיימת והסאונד התאים לשני אלבומים שמאוד אהבתי ללוות באותה תקופה Check Your Head של Beastie Boys ו-Travelling Without Moving של Jamiroquai. שני אלה יחד עם עוד המון אלבומים של אלקטרוניקה, ברייקביט והיפ-הופ שאיתם הייתי מנגן היוו מצע משובח להיכרות עם תפקיד הפרקשניסט במסגרת הקומפוזיציה של מוזיקת גרוב מודרנית, דבר שעד לאותו יום חלף לי בד”כ ליד האוזן.

לא עבר הרבה זמן ורכשתי זוג קונגס. התחלתי לחפור אחורה להקלטות של סנטנה, ג’יימס בראון, המון פאנק משנות ה-70 וכל מה שהיה מספיק מוכר כדי להיות נגיש ולא זר לאוזניי ועם זאת לעזור לי להעמיק את ההיכרות עם העולם החדש שנתגלה לי.

הדרך המשיכה משם לסלסה: מונגו סנטה מריה, צ’נגיטו, פאטאטו, סליה קרוז ועוד רבים וטובים ובאופן טבעי גם למוזיקה אפריקאית מסורתית. ניסיתי ללמוד מכמה שיותר מורים ומקורות. החשובים שבהם, שני מורים מעולים אצלם עברתי כברת דרך, אבי צרפתי ואיציק נחום וחשוב גם להזכיר את ידידי הטוב עידן K ממנו ספגתי עוד המון מידע דרך שעות רבות של נגינה משותפת.

התחלתי לקחת עבודות כנגן כלי הקשה, הצטרפתי להרכב אפריקאי כנגן של תופי Dundun ובכל הזדמנות הייתי “מתבל” את הסט הרגיל בעוד מקורות סאונד חדשים – שייקרים, פעמונים, מראקס ותופי יד שונים.

עם המעבר לניו יורק הזדמנו לי לא מעט מקורות השראה נהדרים. מידי שבוע פקדתי את מועדון Gonzalez Y Gonzalez כדי לראות את להקתו של הטימבלרו ג’וני אלמנדרה וכשעברתי ליד סטודיו “ג’וניבה” למחול אפריקאי הייתי נכנס לשמוע את הנגנים שניגנו בשיעורים. השתתפתי בג’אם סשנים עם נגן הקורה האגדי קבה סיסוקו (ז”ל) ועוד שלל נגנים אפריקאים מדהימים בביתו של חבר טוב בברוקלין, ובימי ראשון הייתי יוצא לרחוב ליד ביתי ומאזין לכמה חברה קובנים מבוגרים שהיו מוציאים כיסאות, כלי נגינה ובקבוק רום ומנגנים ושרים עד הערב. הצעיר שבחבורה היה בן 50 וניגן Clave – אולי מאז הרשו לו להתקדם קצת.

אם לקצר סיפור ארוך, החיים שלי כמוזיקאי נחלקים ללפני ואחרי ההיכרות עם עולם כלי ההקשה.

אז מה בעצם גיליתי?

במילה אחת – חופש.

נתחיל בכך שההגדרה מהו “תוף” התרחבה לכמעט כל חפץ נגיש. היכולת לעצב את כף היד והאצבעות לצורות שונות המפיקות מגוון צלילים כשהן פוגשות במשטח כלשהו הופכת את היום לג’אם סשן אחד גדול עם הסביבה הקרובה: קופסאות, צלחות וכוסות, מלחיה (אחלה שייקר), בקבוק מים מינרליים חצי מלא (אחד האהובים עלי), צרור מפתחות, גוף של גיטרה… על הכל אפשר לנגן והמיתוג שלנו כנגני “סט” מתחיל להתפוגג.

בעניין זה זכורה לי במיוחד פגישה עם בחור אפריקאי מוכשר מאוד שעבדתי איתו. יום אחד במהלך סחיבת ציוד כבד מהאוטו לחדר החזרות הוא אמר: “I don’t like to carry drums – I AM the drum”.

אין כוונה לומר שהיה עצלן. הוא ידע לעבוד קשה בצורה בלתי רגילה, רק שהוא לא ראה צורך מוחלט בכלי נוסף כדי להביע את עצמו. אם היה תוף הוא היה מנגן, אם לא היה אז הוא היה רוקד (מדהים) אם לא היה מקום לרקוד אז היה שר ומוחא כף – הכל באותה התלהבות ומתוך אותה מחויבות למוזיקה שקורית סביבו באותו רגע. זו כמובן דוגמה מוקצנת אבל אני אוהב את הפשטות המוחלטת שבה – את השחרור ממחויבות לפורמט אחד של הבעה.

חלק מהתהליכים המשנים אותנו כאומנים קורים באופן מודע וחלק מתרחשים מאחורי הקלעים ורק במבט לאחור אפשר להבין אותם.

לדוגמה, במסגרת הנגינה על כלי הקשה מטבע הדברים יורד הווליום. השינוי הזה גורר איתו לא אחת רגישות חדשה וחדה יותר לסאונד – כשיש רק תוף אחד וצריך ללמוד להוציא ממנו צלילים רבים ושונים בתכלית אחד ממשנהו, אז מתחילים באמת לשים לב לפרטים, לשילוב התדרים המופק מן התוף, למצב התוף יחסית לטמפרטורה והלחות באותו היום, לסאונד של החדר, של רצפת הפרקט/שטיח/אדמה, לרעש הלבן העדין שסביבינו ולכף היד שלנו והסאונד שהיא עצמה מוסיפה.

ולא רק הסאונד – גם הקומפוזיציה של תפקידים קצביים מקבלת מימד אחר. כשמנגנים באנסמבל כלי הקשה מסורתי, משתנה לא פעם תפקידו של הפרקשניסט מקצה לקצה – פעם הוא שומר הקצב, פעם הוא מוביל את המנגינה, לעתים מלווה במונוטוניות ולעתים מספר סיפורים ארוכים. פעם המטרה להרקיד ופעם להדריך טקס רוחני/דתי. לכל מסורת מוזיקלית תפיסה והתנהלות משלה ואין הנחיה אחת טובה מאחרת.

באנסמבלים מודרניים של רוק או פאנק למשל, בכלל מתהפכת לה הפרספקטיבה המוכרת כי פתאום מנגנים עם נגני סט תופים. הם מגיעים חמושים במקלות, סנרים מברונזה מרוקעת ומצילות ענקיות – לך תעלה על הווליום הזה עם זוג בונגוס…

אבל אז מתחיל הכיף – מתחילים לשחק בפינות הקטנות שעד היום הכרנו פחות: בשש עשריות שמייד לפני או מייד אחרי הביט, בפוליריתמיקות מעניינות ובנגינה שעל פניה נשמעת כמו טעות אחת גדולה אבל כשעושים אותה נכון אי אפשר לעמוד בפניה והגוף מתחיל לזוז ולרקוד מעצמו. כשמנגנים בהרכב עם מישהו שכבר לקח על עצמו את תפקיד שמירת הקצב, אפשר לעסוק יותר בקישוטים וצבעים ולתת למוזיקה את התבלינים הנכונים שקושרים אותה לחבילה שלמה ואחידה.

את החוויה הזו אפשר לקחת ולהחזיר למקום ממנו התחלנו – אוסף כלי ההקשה שבמשך השנים קיבל את השם: “סט תופים”. אחרי הכל, מה זה בעצם סט אם לא אוסף אקראי של כלי נגינה ממקומות שונים בעולם וממסורות שונות? המצילות הן כלי נגינה עתיק מטורקיה, משם הגיע (כנראה) גם תוף הבאס בגרסה שאנו מכירים. הסנר, מאירופה של ימי הביניים (בעיקר משוויץ), הטמטמים הראשונים בשימוש מערכת הגיעו מסין… אז מה בעצם הביא את האוסף המוזר הזה להתגבש לסט שאנו מכירים?

אבולוציה.

מה שנשמע טוב ועשה את העבודה – נשאר – מה שלא עמד במבחן המעשה – נשכח מאחור. (ראיתי פעם במגזין תופים משנות ה-70 פרסומת לתוף באס מרובע.)

אם נחשוב רגע בהגיון ונבדוק את ההיסטוריה נגלה שפעם כל אחד מהכלים הללו – סנר, באס, מצילות – נוגן ע”י בנאדם אחד: נגן כלי הקשה. כשהגיעו ההמצאות החדשות של פדאל באס ועמוד היי הט, פתאום נוצרו אפשרויות הבעה חדשות ונגן אחד היה יכול למלא את מקומם של שניים, שלושה או אפילו ארבעה אנשים, דבר שכמעט בלתי נתפס עד אז!

לנגנים של אותה תקופה היתה מוטיבציה גדולה להתאמן על קואורדינציה. מי שיכול היה למלא מספר תפקידים בעת ובעונה אחת פשוט עבד יותר – עדיף לשכור להופעה נגן אחד במקום ארבעה.

מעניין לראות בסרטים מהחצי הראשון של המאה ה-20 שלמתופפים של פעם לא היתה בעיה להתרכז בתוף או מצילה אחת כמעט לשיר שלם. כמובן שהיו אלה שהתפרשו על כל הסט – למה לא, זה כיף, אבל גם אותם היה אפשר לתפוס לא פעם בסולו שלם על סנר, על טמטם אחד או בליווי שיר שלם רק על היי הט. לא סתם אפשר לשמוע אצלם עושר טונאלי מדהים. כל פריט במערכת הוא עולם ומלואו כי כך הם התייחסו אליו.

יש משהו מאוד ראשוני ועוצמתי בחווית הנגינה על תוף אחד, במיוחד כששמים לרגע את המקלות בצד ומשתמשים בידיים. רגע הפגישה עם התוף הוא כל כך פשוט ועם זאת כל כך טעון – הויברציה שעוברת דרך היד אל תוך הגוף, הסאונד שהוא שילוב של מנח היד והגוף עם כלי הנגינה – גם ללא יומרנות מיותרת אפשר לומר שאנו נעשים אחד עם התוף. זו חוויה מעשירה ומלמדת ואני ממליץ עליה בחום לכל מוזיקאי, לא רק למתופפים.

אפשר לסכם את החוויה במילה אחת שלמדתי מהמורה שלי אבי צרפתי. מעולם לא שמעתי אותו משתמש בהטיה של המילה “מכה” כשדובר בתופים. הוא פשוט קרא לזה “לגעת”.

השאירו תגובה

עשו לייק למגזין ראש תוף בפייסבוק!