שירה ונגינה על תופים

לא קשה להבין את הקשר בין שירה לנגינה על כלים מלודיים כגון פסנתר וגיטרה. אבל איך שירה מתקשרת לכלים קצביים כמו תופים?!? הקשר בין קצב לקול האנושי, או לחילופין תיפוף ושירה, עמוק בהרבה ממה שחושבים.

שירת קצב הינה אמנות מסורתית עתיקה. נגני טבלה בצפון הודו שרים פרזות קצביות ומנגנים אותם על הטבלה, כחלק מתהליך הלימוד. הצליל ששרים נקרא “בול” (פירוש המילה “בולנא” בהינדית הוא לדבר) והוא מסמל טכניקה מסוימת וצליל מסוים על התוף. בדרום הודו, ישנה שפת נגינה ווקלית – “קונוקול” – המשמשת ככלי הקשה לכל דבר. נעשה שימוש בקונוקול גם במוסיקה מערבית, הבולט ביותר הוא הגיטריסט הנודע ג”ון מק”לופלין. תרבויות נוספות המקשרות בין דיבור/שירה לקצב אפשר למצוא באפריקה (“התוף המדבר” – Talking Drum), אמריקה הלטינית (תופי הטימבאלס לרוב מנוגנים בסגנון “שאלה ותשובה”) קנדה (שירת הגרון של שבט האינואיט) וארה”ב (ביטבוקסינט – Beatboxing).

החלק הראשון בגופנו בו אנו לומדים מקצב הוא המוח. הוא המקור לכל מה שאנו עושים על סט התופים. הוא שולח את הפקודות לגפיים השונים ואומר להם מה לעשות כדי שינגנו את מה שהוא רוצה לשמוע. לאנשים שיש להם קושי בלשיר מקצבים בדך כלל גם קשה לנגן מקצבים ברוגע ובגרוב. מתופף שמתקשה לשיר את הקצב ה-Swing יתקשה בלנגן אותו על מצילת הרייד בתחושה (Feel) הנכונה.

If you can’t sing it, you can’t play it!

בתהליך הלימוד והנגינה, מתופפים לרוב עסוקים רק בהיבט הקצבי ולא בהיבט המלודי – גובה של צליל וטון (Pitch and Tone). התייחסות להיבט המלודי לא רק יסייע בתהליך הלימוד, אלא גם יהפוך את התיפוף ליותר מלודי ומעניין. בתהליך הלימוד, כשאנו ניגשים למקצב/מעבר מאתגר, מומלץ מאוד לשיר אותו בקול רם לפני שמנגנים. לא חייבים להיות Rahzel או Butterscotch (אמני ביטבוקסינג) – “בום” בשביל תוף הבאס ו”טה” בשביל הסנר זה מספיק, העיקר ששרים את המקצב.

איך שאנו שרים מקצב זה איך שהוא נשמע במוח שלנו. דרך זו פותחת גישה ישירה למקור – המוח – ועוזרת לנו בשלב מאוחר יותר לנגן את המקצב באופן טבעי, רגוע ועם גרוב. שלא כמו נגינה על תופים, אפשר לשיר מקצבים בכל זמן ובכל מקום, ובכך להתאמן וליהנות גם כשאין גישה למערכת תופים.

השאירו תגובה